דוגמה לתחביר מקראי מורכב: דברים כא, א, עגלה ערופה 

כי יימצא חלל - ארבעה פסוקים, 64 מילים
כפי שכתבתי במקום אחר, חמשת הפסוקים הראשונים של התורה מדגימים סגנון כתיבה בריתמוס מהיר של משפטים קצרים ופשוטים מאוד: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ... וגו.

בהקשר בן זמננו אפשר לייצג את מתכונת המבנה של הפסוק כך: אתמול חיפשתי את הספר ואת המחברת.

אבל מה קורה כאשר אנו רוצים משפט ארוך ומורכב? האם העברית המקראית לא ידעה להתמודד עם אילוץ כזה? האם היו לה כלים טובים ומתאימים?

ניקח למשל משפט תנאי עם לוואים אחדים ועם כמה תוצאות של קיום התנאי, משפט מהסוג שנראה בלתי-מתאים בעליל לסגנון של בראשית א, א-ה:

אם נמצא ספר יפה בספרייה לא נשכח ונביא אותו לביתנו, ובחדרי נפתח אותו על המדף שהתקנת אתמול ונרשום את שמו בפנקס הקטן, וליום הולדתי תקנה לי אותו.

התכסיס הדידקטי של המאמר הנוכחי הוא שהמשפט הזה הוא למעשה קיצורו של משפט שנכתב לפי מודל של משפט תנכ"י מספר דברים כא, א, הבנוי באותה מתכונת תחבירית, רק שהוא מורכב עוד הרבה יותר:

"כי יימצא חלל באדמה אשר ה? אלוהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי היכהו ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל".

אמנם השימוש התנ"כי בוי"ו החיבור מטשטש במידת מה את הגדרת גבולות המשפטים, אבל בוודאי לא נטעה טעות גסה אם נצמצם את הפסוק לגרעין הבא, ואז יתברר שהוא אינו ניתן לחלוקה, ושהלוואים הרבים נחוצים לו יותר משהירחים נחוצים לכוכבים במערכת השמש:

"אם יימצא חלל באדמה אז יצאו הזקנים והשופטים וימדדו את המרחק לערים הסמוכות, וייקחו עגלת בקר מהעיר הקרובה לחלל ויורידו אותה אל הנחל ויערפו אותה שם".

הווירטואוזיות של התחביר המקראי ניכרת בייחוד בהצלחתו של הכותב ליצור רצף אלגנטי של שלושת הלוואים שבחלק הראשון של המשפט, זה של האדמה ("אשר ה? אלוהיך נותן לך לרשתה") ושני הלוואים של זה של החלל ("נופל בשדה, לא נודע מי היכהו"). נחזור למשפט המודרני שנוסח במתכונת המשפט התנ"כי, ונעמיס לוואים כאלה על הספר ועל הספרייה. לספר נצמיד לוואי כפול במתכונת הלוואי של החלל ולספרייה נוסיף פסוקית לוואי בת שש מילים. לצורך העניין הספר יהיה "שהתפרסם באחרונה ונכתב בידי סופר לא מוכר", והספרייה תהיה "שעל מעלותיה סיפרת לי כה רבות".

מה בידינו לעשות היום עם פסוקית התנאי "אם אמצא ספר בספרייה" אם יהיה עליה להכיל שני לוואים כאלה? הנה שתי אפשרויות:

1. במתכונת דברים כא, א: "אם נמצא ספר בספרייה שעל מעלותיה סיפרת לי רבות שהתפרסם באחרונה ונכתב בידי סופר לא מוכר... ", איך זה נשמע?

2. בסידור נוח קצת יותר: "אם בספרייה שעל מעלותיה סיפרת לי כה רבות אמצא ספר שהתפרסם באחרונה ונכתב בידי סופר לא מוכר...", זה יותר טוב?

בדרך כלל ננסה לקצר משפט כזה, לפצל אותו למשפטים קטנים וקומפקטיים יותר, אבל אפילו בנוסח הסינתטי של המשפט על הספר, אי אפשר לקצר ולפצל, אלא אם משמיטים תוכן.

אילו כתב הכותב המקראי את הפסוקית במתכונת השנייה לעיל, היה מתקבל הטקסט: "כי באדמה אשר ה? אלוהיך נותן לך לרשתה יימצא חלל נופל בשדה לא נודע מי היכהו...". אבל הצורה הזאת אינה מתיישבת יפה עם מילת התנאי הארכאית "כי", ולכן - שאפו לכותב שהצליח לכתוב רעיון מורכב כל כך בכתיבה רהוטה כל כך, אבל זה, כפי שברור מאליו, עוד לא הכול, כי המשפט נמשך ונמשך.

ובדומה לכך איך ננהג במשפטי העיקרי, כלומר תוצאת קיומו של התנאי ("לא אשכח... ואילך") אם יהי עלינו להעמיס עליה לוואים רבים כמו באיבר: "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל".

אולי אפשר לכתוב על פי אותה מתכונת: "לא נשכח אתה ואני, ואביא אותו לביתנו הנחמד והנעים, ובחדר השקט שלי אפתח אותו על המדף שהתקנת אתמול, שעוד נשאר עליו מקום, ואתה ואני נרשום את שם הספר בפנקס הקטן שעוד לא פתחתי ועוד לא כתבתי בו, וליום הולדתי תקנה לי את הספר".

אז המשפט השלם יהיה: " אם בספרייה שעל מעלותיה סיפרת לי כה רבות אמצא ספר שהתפרסם באחרונה ונכתב בידי סופר לא מוכר, לא נשכח אתה ואני, ונביא אותו לביתנו הנחמד והנעים, ובחדר השקט שלי אפתח אותו על המדף שהתקנת אתמול, שעוד נשאר עליו מקום, ואתה ואני נרשום את פרטי הספר בפנקס הקטן שעוד לא פתחתי ועוד לא כתבתי בו, וליום הולדתי תקנה לי את הספר.

מישהו אמר שהעברית ביסודה היא שפה של משפטים קצרים ופשוטים? שאינה נוחה להכיל משפטים מחוברים ומורכבים? אני מקווה שהמישהו הזה לא הייתי אני. ואם כן - מודה ועוזב, ירוחם.